היסטוריה של הקפוארה

ראשי >היסטורית הקפוארה


הקדמה
הידע שלנו על מקורות הקפוארה הוא מוגבל וחלקי. עם ביטול העבדות בברזיל ב- 1888 החלו שלטונות ברזיל בהשמדה שיטתית של מסמכים וארכיונים מתקופת העבדות, בניסיון "לשפץ" את ההיסטוריה. כתוצאה מכך אבד תיעוד חשוב של ימיה הראשונים של האמנות.
מה שבכל זאת ידוע לנו מבוסס על מסורות שעברו בעל פה מדור לדור, והרבה נותר מעורפל עד היום.

הקפוארה של העבדים
לפני 300 שנה הייתה העבדות נפוצה מאוד בברזיל. הקולוניאליסטים הפורטוגזים הביאו עבדים מאפריקה כדי לעבד את מטעי הטבק וקנה הסוכר, שהיו הגידולים העיקריים. מעריכים שבמהלך ההיסטוריה של סחר העבדים, הובאו לברזיל יותר משני מיליון עבדים!
עבדים אלו הובאו מאזורים שונים באפריקה ולפיכך השתייכו לתרבויות שונות.
הם הובאו לשלושה נמלים עיקריים: באהיה (Bahia), רסיפה Recife)) וריו דה ז´נירו. לרסיפה ולריו הובאו עבדים מקבוצות אתניות שונות וכן משבטים אויבים, מה שהיקשה עליהם להתארגן ולמרוד באדוניהם. בריו דה ז´נירו היו יותר עבדים מעמי גזע הבנטו, ואילו באזורים אחרים כמו באהיה, העבדים היו בעיקר ממערב אפריקה (בני היורובה מניגריה, למשל).
העבדות הכפויה ותנאי החיים האכזריים הביאו את העבדים לנסות לברוח. רבים הצליחו והקימו קהילות קטנות באזורים מבודדים. בכפרי מקלט אלו, המכונים קילומבו (Quilombo), החלה כנראה להתהוות צורתה הבסיסית של הקפוארה כטכניקת לוחמה והגנה עצמית.
עבדים שנתפשו הוחזרו למכלאת העבדים, המכונה סנסאלה (Sensala). הם הביאו איתם לשם את הקפוארה ולימדו את חבריהם. אך כאן, במכלאות, השתנתה הקפוארה: כדי להסתיר מהאדונים את העיסוק באומנות לחימה קטלנית, נוספו לה מוזיקה, שירה, צעדי ריקוד ואלמנטים פולחניים.
הקפוארה שימשה לעבדים כשסתום לשחרור לחצים והתפרקות אחרי יום עבודה מפרך, ודרך התמודדות עם הדיכוי ואובדן החופש.
בעוד שאיש לא מתכחש להשפעה העצומה של התרבות האפריקאית על הקפוארה, למעשה לא ידוע שום דבר על המקור האפריקאי שלה. כל מה שנכתב על הנושא הוא ספקולציה. התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר של הקפוארה כאומנות לחימה הוא משנת 1770 לערך בברזיל, זמן רב אחרי ימי העבדות הראשונים. האזכור הבא של קפוארה הוא במסמכי משטרה שונים מריו דה ז´נרו בתחילת המאה התשע עשרה.


הקפוארה של הפושעים
באמצע המאה התשע עשרה, במהלך 25 שנה, נאלצו הקולוניות האירופאיות בברזיל להתמודד עם כאחת עשרה מרידות עבדים, עד שב-13 במאי 1888 בוטלה העבדות. חלק מהעבדים חזרו לאפריקה, אבל רובם נשארו בברזיל ומאחר שלא נדרשו עוד ככוח עבודה חקלאי, היגרו לערים בחיפוש אחר פרנסה והתיישבו בשוליהן, ב"סלאמס" – שכונות עוני.
אבל גם בערים לא חיכתה להם פרנסה, והמצוקה דחפה רבים לפשע ולכנופיות עבריינים. כמה בני מזל שהיו בקיאים בקפוארה נשכרו ע"י פוליטיקאים כשומרי ראש, מי שעסק בקפוארה "מגיפה", כי העיסוק העיקרי של ה"קפואריסטאס" אבל השלטונות ראו בכל (אלו שעוסקים באומנות הלחימה) היה הפרות סדר. בשנות התשעים של המאה התשע עשרה היו כמה אישים בעלי השפעה בשכבות החברתיות הגבוהות שעסקו בקפוארה. הדבר נתפש ע"י הממשלה כאיום, והנשיא מינה כוח משטרה מיוחד להשתלט על המצב. אך כשהמהלך לא הועיל, נקבע קוד עונשין נוקשה. עשרה סעיפים בקוד התייחסו למעשים ועבירות הקשורים לקפוארה. את אכיפת החוק הטיל הנשיא על מפקד המשטרה הידוע ביותר לשימצה באכזריותו בהיסטוריה של ברזיל – סמפאיו פראז (Sampaio Ferraz), שהיה נחוש לחסל את הקפוארה. מעניין שסמפאיו עצמו היה קפואריסט מצויין, שהטיל אימה על הכנופיות.
כוח המשטרה המיוחד של סמפאיו למד קפוארה כדי להתמודד עם "האויב" במגרש שלו. אלמלא ההתנגדות העזה של הקפואריסטאס, וכן תמיכתם של אישים בעלי השפעה, היתה המשימה עולה בידו.

ואז התרחש אירוע שהביא סוף לרדיפה הבלתי נלאית של הקפוארה. סמפאיו עצר אדם מהמעמד הגבוה בשם ז´וקה רייס (Juca Reiss) על עיסוק בקפוארה, ותבע את גירושו. הדבר חולל משבר ממשלתי. חברי הקבינט התנגדו לגירוש כיוון שאביו של ז´וקה היה אדם ידוע ומכובד, ומקורב לפוליטיקאים רבים. הנשיא כינס את הקבינט לישיבה מיוחדת, ולאחר 18 יום התפטרו שני חברי קבינט בכירים, וז´וקה הוגלה. האופוזיציה ארגנה מליציית שחורים נגד הנשיא. המליצייה היתה מורכבת אך ורק מקפואריסטאס, שזרעו פחד ברחבי הבירה. המשטרה היתה בלתי יעילה מולם, ואז, ממש כשהמצב נעשה נואש, נכנסה ברזיל למלחמה מול פרגוואי. מליציית השחורים נשלחה לחזית ופורעי החוק הפכו פתאום לגיבורים לאומיים. פרק חדש בהיסטוריה של הקפוארה עמד להתחיל.

אך לא כל כך מהר. החוק נגד העיסוק בקפוארה נותר על כנו עד 1920, והקפואריסטאס מבאהיה סבלו מלחציו של מפקד המשטרה פדרו די אזוודו גורדיו (Pedro de Azevedo Gordilho). גורדיו השתמש בפרשיו בתכיפות נגד הקפואריסטאס, ונחשב אויב הקפוארה מספר אחת בבאהיה. תחת הלחץ העז נעשתה הקפוארה הרבה פחות אגרסיבית, והוסוותה כ"ריקוד עממי". במקומות מסתור עשו הקפואריסטאס כל שביכולתם לשמר את המסורת. הם הציגו את הקפוארה כפולקלור, והפכו אותה יותר מקובלת בעיני החברה.
באותן שנים היו לכל קפואריסטה שניים או שלושה כינויים. השוטרים הכירו את הקפואריסטאס בכינוייהם ולא בזהותם האמיתית, דבר שהקשה לעצור אותם. מסורת זו נשמרת עד היום: כשאדם "מוטבל" לקפוארה הוא מקבל כינוי. מתקופה זו נותרו סיפורים ושירים על גיבורי קפוארה אגדיים, מסוכנים ובלתי פגיעים, שהטילו אימתם על יריבים בעולם הקפוארה ומחוצה לו.
גיבורים כאלה היו Cordao de Ouro מבאהיה (על שמו קראו מסטרה סואסונה ומסטרה ברזיליה לקבוצה שהקימו), וכן Manduca da Praia מריו דה ז´נירו ו Nascimento Grande מרסיפה, ועוד.

hanan&shiran

חיפוש

מבזקים